<h1>ספר התרומות שער מ"ט חלק י"ד</h1>
<h2>דף קטז.</h2>
והיכא שמשכן כלי מחברו שעושים בו אוכל נפש, וזה טוען כך וכך יש לי עליו והלה אומר לא הלויתני כלום ולא נאבד המשכון ממנו מאי, מי אמרינן כיון שהוא מדברים שעושין בהן אוכל נפש שחייב להחזירן ללוה אזל ליה דין מגו ואין נאמן עליהם אפילו בכדי דמיהן, שאין דינן כשאר משכון הואיל ואינו יכול להחזיק בו ולתפסו, או דילמא הואיל ובתורת משכון בא לידו בלא עדים נאמן בשבועתו עד כדי דמיהן. והא מילתא ילפינן לה ממאי דגרסינן בפרק המקבל ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדריה דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש ותא קום עלה בדינא כדין מלוה על פה אם יודה ישלם אם יכפור ישבע, רבא אמר יכול לטעון עד כדי דמיהן. וקי"ל כרבא. ואע"ג דרבא לא פליג עליה דאביי בחזרה, דודאי כולהו מודו דאיתנהו בחזרה, מיהו פליג עליה דס"ל דלא גרע משאר משכון שנאמן עליו עד כדי דמיו. ודוקא סכינא דאשכבתא דאיתיה מדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, דאיידי דמפגמא קפדי אינשי ולא מושלי, אבל בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בהא לא פליג רבא דהא ליכא מגו. ועתה יש לנו לעיין אחר שפסקנו כרבא דלא איכפת ליה [בחזרה] שאעפ"כ היה נאמן בו עד כדי דמיו כשאר משכון, אם משכן אלמנה שהיא בחזרה מה דינה, כי לדעת רבא משמע שהמלוה ישבע עד כדי דמיו כמו שהוא דן בעסקי אוכל נפש שאע"פ שהן בחזרה ישבע התופס ויטול. אך הר"מ ז"ל פסק באלמנה שאחר שהוא בחזרה אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע היסת והיא נפטרת. ובענין דברים שעושין בהן אוכל נפש פסק כרבא. ומילתא צ"ע. ירושלמי בשבועת הדיינין [ה"ח], חד בר נש קם עם חבריה בשוקא וארים סכינתיה. פירוש, הרים סכינו מידו בלא עדים. א"ל לית הדין סכינתא נפיק מן ידי עד דתתיהב לי מאי דאית לי בידך, אתא לקמיה דשמואל א"ל הב ליה סכינתיה וזיל דון עמיה, מה שמואל כדייני דנהרדעא. פירוש, וכי שמואל נוטה הוא לסברת דייני דנהרדעא דפליגי עליה דרבי יוחנן בירושלמי דלעיל, מהאי שהיה דן שנאמן עד כדי משכונו. ומשני התם הוחזק המשכון בידו וכאן לא הוחזק המשכון בידו. ופירש ה"ר נתן ב"ר מאיר ז"ל כלומר הוחזק המשכון שהוא משכון שישאר בידו ולפיכך נאמן עד כדי משכונו ולא יוציאנו מרשותו, וכאן לא הוחזק מפני שהוא מדברים שעושין בהן אוכל נפש, ולפיכך דן שמואל דלהדריה ואח"כ [י]דון עמו כאביי דפרק המקבל. אי נמי היא היא וכרבא אזלא והכי קאמר וזיל דון עמיה ויתן לך כדי דמיו.
